כשמארק נייגר, מיסד האירוע הבינלאומי "סטארט אפ וויקנד" סיפר לידיעות אחרונות לכבוד האירוע שהתקיים בשבוע שעבר בירושלים, ש"רוב הסטארטאפים לא מצליחים בגלל כימיה גרועה בין המיסדים", הוא כנראה יודע על מה הוא מדבר. הוא כנראה גם חושב שהוא יודע מה ניתן לעשות אם זה. כי להגיע ל36% המשכיות של צוותי היזמים למשך של יותר מ-3 חודשים זה הישג בעיניו. הצלחה עם צוותים שרק עכשיו התגבשו עם פערים תרבותיים ואישיותיים עצומים – זו משימה לא פשוטה, ובטח שלא מדובר על הצלחה מלאה. אבל מה עם 64% האחרים?
אני שמח שלפחות על פני הטקסט העיתונאי, טוען מארק נייגר שבמסגרת פעילויות הסטארט אפ וויקנד הבינלאומיות, הם מתרכזים בלעזור לאנשים ליצור צוותים טובים יותר שיודעים איך לעבוד זה עם זה… ושהם רוכשים כלים טובים יותר בהיבטים של יצירת צוותים עם יחסים מוצלחים ופוריים. אבל, אם אכן זה היה המצב הקשר בין הצוותים, הייתי מצפה לאחוזי הצלחה גבוהים יותר. כמובן שההצלחה העסקית אינה נמדדת רק באיכות הקשר בין אנשי הצוות. אבל, קצת קשה לי לראות איך סוף שבוע אינטנסיבי אחד יכול ליצור התנהגות חדשה בסביבה כל כך תחרותית כמו סביבת הסטרטאפים המודרנית שדומה מאד לקהילת מחפשי הזהב במערב הפרוע.
דבר אחד ברור, שאני כן יכול לומר כרגע על האויב מספר אחד של הרכבת צוותי עבודה או קיום שיתופי פעולה בסביבה עסקית הוא שמדובר על משולש התנהגויות הרסני: צדקנות, התגוננות ועקשנות. ברגע שהצדדים המעורבים בשת"פ העסקי יוכלו להטמיע הקשבה פעילה, פתיחות וגמישות התנהגותית, אפשר יהיה להתקדם לתוצאות בהתאם להגדרות האסטרטגיות של התוכניות העסקיות.
כמובן שדרושים גם תאום ציפיות טוב ועשייה יוצאת מהכלל לאורך זמן ובטח שהפנמה של הדגשים שציינתי בפוסט הקודם, אבל הצדקנות, ההתגוננות והעקשנות שמובילים מרבית מהיזמים עד לשלב הצגת הרעיון שלהם יקשו על התאמתם לסביבת עבודה שיתופית ולהובלת הרעיון שלהם לבשלות והצלחת הצעד הבא.
